חבות בהיטל השבחה, קופת הכונס או קופת הפירוק?

דרגו את המאמר

חבות בהיטל השבחה, קופת הכונס או קופת הפירוק?

בית המשפט העליון ציין בבג"צ 199/88 קהילת ציון אמריקאית נ' יו"ר הועדה המקומית, פ"ד מג(1) 89 (1989) כי חיוב בהיטל השבחה נוצר ביום ההשבחה. יום ההשבחה לעניין זה הינו יום אישור התוכנית. על פי בג"צ קהילת ציון, על מנת להימנע מהעדפת נושים, כאשר החוב נוצר טרם תחילת פירוק החברה, תשלומו יתבצע בדרך הרגילה של פירעון חובות בפירוק.

בפסק דין מאוחר יותר קבע בית המשפט העליון כי הלכת קהילת ציון יפה גם לגבי הליכי כינוס נכסים למימוש משכנתא. זאת ועוד, נקבע כי בעליו של חוב היטל השבחה איננו נושה מובטח וחוב זה אינו נהנה מעמד אף כחוב בדין קדימה (וזאת משום שהוא לא נזכר בסעיף 345 לפקודת החברות).

זהותו של החייב בהיטל השבחה נקבעת במועד בו מעשה ההשבחה מתרחש ונוצרת החבות בהיטל. החייב בהיטל הינו למעשה מי אשר ענה באותה העת להגדרת בעלים של המקרקעין או חוכר לדורות בהם. דהיינו, נקודת הזמן לפיה נקבעת זהות החייב הינה המועד בו התרחש מעשה ההשבחה.

גם החברה וגם הנושה המובטח נהנו מפירות ההשבחה

במקרה דנן, נקבע כי שתי תוכניות גרמו להשבחת המקרקעין – תוכנית משנת 1991 ותוכנית משנת 1992. עם זאת, רק התוכנית השנייה נערכה לאחר שהחברה הפכה לבעלי המקרקעין. אי לכך, החברה הייתה חייבת בהיטל השבחה כלפי הוועדה המקומית רק בגין ההשבחה השנייה.

בשנת 1999 ניתן צו פירוק לחברה. למעשה, אישור התוכנית השנייה אשר יצרה את ההשבחה נעשה זמן רב לפני פירוקה של החברה. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט, מדובר בחוב בר תביעה בהליכי הפירוק, אך הוועדה המקומית אינה נושה מובטח או נושה בדין קדימה. דהיינו, במידה והוועדה המקומית לא הגישה את תביעת החוב במועד, היא איננה יכולה כעת לבקש לגבותו.

המחלוקת המשפטית בין השופטת אלשיך לשופט גילאור

בתי המשפט המחוזיים הציגו בפסיקתם שתי עמדות בנוגע לשאלה האם היטל השבחה הוא חוב אשר יש לראות אותו כהוצאות כינוס ולשלמו מתוך קופת הכינוס, או שמא עסקינן בחוב עבר אשר היה על הועדה המקומית להגיש בגינו תביעת חוב (כשאר נושי החברה).

השופטת ורדה אלשיך, בבש"א (תל-אביב-יפו) 18370/05 עיריית רעננה ואח' נ' עו"ד ישי בית-און, בתפקידו ככונס נכסים ואח', תק-מח 2006(3) 12484 (2006), דנה במקרה אשר היה דומה למקרה דנן. מדובר היה בבקשה של עיריית רעננה והוועדה המקומית לתכנון ובנייה בעיר, לחייב קופת כונס נכסים בכספי היטל השבחה מתוך הסכום אשר התקבל ממכירת נכס מקרקעין מסוים שהיה אחד מנכסי החברה. השופטת אלשיך קבעה בנסיבות עניין זה כי כונס הנכסים צודק שמדובר בחוב עבר. מדובר בחוב של החברה, אשר יש לשלמו מקופת הפירוק, וזאת בכפוף להוראות הדין החלות בדיני חדלות פירעון, קבעה השופטת.

מנגד, קיימת גם פסיקה הפוכה לעניין זה אשר קובעת כי חוב בגין היטל השבחה אשר מקורו בתוכנית שאושרה עובר להליכי חדלות פירעון צריך להיפרע על ידי כונס הנכסים מטעם הנושה המובטח אשר מימש הנכס.

השופטת גילאור, בבש"א (חיפה) 12622/07 ליר גידור ופיתוח בע"מ (בפירוק) נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה שומרון ואח', תק-מח 2008(1) 2791 (2008), קבע כי החברה אשר הייתה בעלת הנכס עם אישור התוכנית לא זכתה ליהנות מפירותיה של ההשבחה ומי שנהנה הינו הנושה המובטח. אי לכך, קבעה השופטת גילאור, תכלית החקיקה ושיקולי צדק מחייבת את הטלת התשלום על כתפי הנהנה מפירות המימוש – דהיינו, הנושה המובטח.

במקרה דנן, בית המשפט קבע כי במחלוקת אשר נפלה בין השופטת גילאור ואלשיך, דעתו עם הראשונה. בפסק הדין נכתב כי שני הצדדים, גם החברה וגם הנושה המובטח, נהנו מפירותיה של ההשבחה (כל אחד במועד אחר ובהיבט אחר).
מבחינת מועד רישום המשכנתא על הנכס, אל מועד מועד ההשבחה, עלה כי ביום הרישום התוכנית השנייה כבר אושרה והנכס "הושבח".

אי לכך, בעת יצירת השעבוד, הבנק הסתמך על שוויו של הנכס לאחר ההשבחה והאשראי שניתן לחברה ניתן בהתאם. גם החברה זכתה ליהנות מפירות ההשבחה וקיבלה אשראי גדול יותר, ומשכך, בהתאם להלכת קהילת ציון, נקבע כי יש להטיל על החברה את תשלום היטל ההשבחה.