בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין בו נדחתה בקשה להכרזה כפושט רגל

דרגו את המאמר

דחיית בקשה לביצוע פסק דין אשר דחה בקשת פשיטת רגל

בקשה לעיכוב או דחיית ביצועו של פסק דין, מוגשת לעיתים קרובות על ידי צדדים להליך כאשר מוגש ערעור על אותו פסק דין. ישנם מקרים בהם הליכי הערעור נמשכים זמן רב ואילו את החלטת בית המשפט יש ליישם באופן מיידי. במקרים אלו, עולה חשש כי יגרם נזק לאחד מהצדדים, וזאת משום שהוא יצטרך למלא אחר הוראות פסק הדין בעוד שלמעשה, יתכן כי ערכאת הערעור תשנה או תהפוך את פסק הדין.

על פי סעיפים 466 – 468 לתקנות סדר הדין האזרחי, בית המשפט, או הרשם שנתן את החלטתו, רשאי להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין, אם הוגשה לו בקשה לכך לאחר מתן ההחלטה. עיכוב הביצוע יכול שיהיה כל עת עד לגמר הדיון בערעור או בבקשת הרשות לערער, או עד תום המועד להגשתם. על פי החוק, במידה והשופט או הרשם שהורו על ההחלטה הראשונית סירבו להורות על עיכוב ביצוע, בית המשפט שיושב כערכאת ערעור רשאי לצוות על העיכוב.

במקרה דנן, שופטת בית המשפט העליון, ע' ארבל, דחתה בקשה לעיכוב פסק דין של בית המשפט המחוזי. בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, נדחתה בקשת המבקש להכיר בו ולהכריז עליו כפושט רגל. בית המשפט העליון חזר על קביעה זו ופסק כי נימוקי המבקש היו לאקוניים ומשכך, לא היו ניתנים לבחינה עד כדי דחיית הבקשה.

נושא הדיון היה הכרזה על המבקש כפושט רגל. המבקש הגיש בקשה לבית המשפט המחוזי בחיפה למתן צו כינוס לנכסיו ולהכרזתו כפושט רגל בגין חובותיו. חובות אלו היו מוצהרים ועמדו על סך של 24,000,000 ₪ ל – 55 נושים. בית המשפט פסק כי המבקש לא עמד בנטל שרבץ עליו ולא הוכיח כי חובותיו נוצרו בתום לב. המבקש פנה לבית המשפט ביוזמתו, ובחר באחת מהדרכים שהיו פתוחות בפניו על מנת שיוכר כפושט רגל.

המבקש היה צריך להגיש בקשה ולעבור חקירות שונות בבית המשפט על מנת שיוכר כפושט רגל. על מנת לעבור חקירות אלו היה עליו להוכיח כי לא פעל במרמה אלא בתום לב ושהיה לו רצון אמיתי להשתקם ולפתוח דף חדש בחייו. עקרונות אלו הם שעומדים בתכלית ההסדר שנוגע לפושטי רגל ומשקפים את התפיסה הסוציאלית השואפת לשיקום האדם.

דרך אחרת אפשרית הייתה באמצעות נושה, שהיה מגיש בקשה להכרזה על המבקש כפושט רגל. זאת במידה והחוב לנושה אחד מסוים היה מעל סכום הקבוע בחוק, הוא היה רשאי לפנות לבית המשפט מיוזמתו ולבקש הכרזה זו. במסלול זה, על הנושה לעמוד בתנאים מסוימים, אך לא היה זה המקרה בפסק הדין דנן, וכאמור, המבקש לא הוכר כפושט רגל. יתרה מזאת, בית המשפט קבע כי התנהלות המבקש מאז ניתן צו כינוס לנכסיו לא הצביעה על תום לב. המבקש הגיש ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובמקביל הגיש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, נשוא ההחלטה הנ"ל.

החלטת בית המשפט העליון

בית המשפט העליון הדגיש כי ככלל, פסק הדין היה צריך להיות מבוצע מיד עת ניתן. עיכוב בביצוע ניתן רק במקרים חריגים. על מנת שהיה מתאפשר עיכוב זה, שהווה סעד זמני, על המבקש היה להראות כי סיכוייו להצליח בערעור היו טובים ומאזן הנוחות נטה בבירור לטובתו. נפסק, כי במקרה דנן, טענותיו המבקש היו כלליות, בלתי מנומקות, ובחינתן הייתה קשה עד בלתי אפשרית.

המבקש טען, באופן כללי וחסר הסברים, כי הוא סבל מבעיות בריאותיות ולא עבד במשך השנים. המבקש לא ביסס את טענתו בדבר מהות והיקף הנזק שהיה נגרם לו אם בקשתו הייתה נדחית. כמו כן, הוא לא טען כלל לעניין סיכויי הערעור. יתרה מזאת, המבקש לא פירט כיצד טופלו עבורו הליכי ההוצאה לפועל, והאם נבחנו שם אפשרויות לסייע לו במצבו.
אי לכך, בית המשפט העליון דחה את בקשתו וקבע, באופן סופי, כי לא היה מקום להכריז עליו כפושט רגל.