מה בין הקפאת הליכים לבין חדלות פירעון בעריכת הסדר פשרה באסיפות נושים?
| דרגו את המאמר |
|
הצבעה באסיפה נושים לצורך אישור הסדר
הליך הקפאת הליכים, אשר במהלכו מנסה נאמן (שמונה מטעם בית המשפט) להביא להסדר בין הנושים, איננו הליך מקביל לפירוק חברה. הליך זה מנוהל בלוח זמנים של תשעה חודשים וכאשר מגיעים הצדדים לשלב של כינוס האסיפות וגיבוש ההסדר, נמצאת הקפאת ההליכים בשלב מתקדם ביותר וסופה נראה באופק.
זוהי הסיבה שמחוקק המשנה מצא לנכון להתקין את תקנות החברות (בקשה לפשרה או להסדר). הרציונאל מאחורי התקנת תקנות אלו הינו לבנות מנגנון מיוחד של קביעת זכויות הצבעה על ידי הגשת תביעות חוב ודיון בהן. זאת במטרה להביא להאצה של חלוקת זכויות ההצבעה והימנעות מדיונים ארוכים שעלולים להכשיל את ההסדר טרם תום תקופת הקפאת ההליכים. הלכה פסוקה היא כי יש להעדיף שיקול זה על פי תוצאות אידיאליות בתחום חלוקת זכויות הצבעה באסיפות הנושים.
תקנות אלו קובעות כי הזמן להגשת תביעות החוב הינו קצר, והנאמן מחזיק בסמכויות מפליגות כגון לפעול על דרך האומדנא (לדוגמא, על ידי שלילת זכות הצבעה מבעל תביעה בלתי קצובה). כמו כן, הליך הערעור על החלטת הנאמן הינו הליך מהיר מבחינת המועדים, וערעור אינו דוחה את ההצבעה גם אם הוא מתברר כמוצדק הוא אינו מביא לביטול מיידי של ההצבעה.
ההבדל העיקרי בין דיני חדלות פירעון אחרים לבין הקפאת הליכים נמצא בתקנה 24(ג). תקנה זו קובעת כי דיון בתביעת חוב לצורך קביעת זכויות הצבעה מופרד מדיון בתביעת חוב לצורך חלוקת דיבידנד.
במקרים בהם רוב של 75% מהנושים מכריע כי הסדר מסוים הינו הסדר בעל כדאות כלכלית, בית המשפט לא ימהר להתערב בשיקול דעתו של הנאמן (אף אם בית המשפט סבור כי ניתן להגיע להסדר טוב יותר). העילות לכך הינן כיבוד האוטונומיה של הנושים והתובנה כי הנושים מצויים לא אחת בעמדה טובה יותר מבית המשפט מבחינת תועלתם האישית מההסכם.
במידה ומיעוט מקרב הנושים מתנגד להסדר, אך דעתו לא התקבלה בהצבעה באסיפות הנושים, נוקטים בתי המשפט בגישה מצמצמת בבואם לבטל את ההסדר. לאמור, בית המשפט יטה שלא לעצור את ההליך בשל טענות מיעוט כי נפלו פגמים בחישוב לנושים אחרים שקופחו כביכול.
