החלטת בעל תפקיד בחברה בפירוק לצורך בדיקת חוב של עובדים

דרגו את המאמר

תביעת עובדים כנגד חברה בפירוק

כאשר חברה נמצאת בתהליכי פירוק, ממונה בעל תפקיד אשר בוחן את תביעות החוב השונות העומדות לפתחה. בעל תפקיד זה רשאי לדחות או לקבל את התביעות, במלואן או בחלקן. כמו כן, מוטלים עליו כללים באשר לאופן בדיקת התביעה ומתן ההחלטה. עליו להמציא תשובתו לבעל החוב, ולנמק ולפרט מדוע הגיע אליה. כאשר בעל התפקיד לא פועל כך, ניתן לפנות לבית המשפט בבקשה לביטול החלטתו או בחינתה מחדש.

במקרה דנן, העוררים היו עובדי החברה המשיבה. העוררים פוטרו מעבודתם והגישו תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בטענה כי לא שולמו להם מספר משכורות אחרונות, דמי חופשה ופיצוי פיטורין. בית הדין נתן פסק דין בהיעדר הגנה וחייב את החברה לשלם לעוררים סכומים אלו. עם זאת, העובדים לשעבר לא הצליחו לגבות את הכסף מהחברה ועל כן הוגשה על ידם בקשת פירוק לחברה לבית המשפט. בית המשפט נתן צו פירוק כנגד החברה ומונה בעל תפקיד לחברה שבדק את תביעות החוב של העוררים ואישר תשלום חלקי של סכום הפיצויים.

טענות הצדדים

העוררים טענו כי בעל התפקיד טעה משלא פסק להם את מלוא הסכום הנתבע במסגרת תביעת החוב, לאור העובדה שהסכומים האמורים הוכחו במלואם בפני בית הדין האזורי לעבודה. מנגד, בעל התפקיד טען כי הערר הוגש בשיהוי, לאחר שחלף המועד הקצוב להגשתו בהתאם לתקנות, ומשכך לא היה מקום לקבלו. כמו כן, נטען כי רכיב הפיצויים לא אושר על ידי בעל התפקיד היות והעוררים לא המציאו לו את האישורים אותם ביקש על מנת שיוכח כי עמדו לזכותם סכומים אלו.

בעל התפקיד הוסיף כי לא אישר את פדיון החופשה השנתית היות ויתרת ימי החופשה לתשלום של העוררים עמדה על 0 ימים, כפי שעלה מהמסמכים. יתרה מזאת, נטען כי ממכתבי החברה עלה שהעוררים התבקשו לנצל את ימי החופשה שהיו ברשותם, אך הם לא עשו זאת. כמו כן, נטען כי פסק הדין של בית הדין התייחס למישור היחסים בין העוררים לחברה בפירוק, אך הוא לא חייב את בעל התפקיד. הוא הוסיף כי היה זה ראוי לצרף את המוסד לביטוח לאומי כמשיב נוסף, היות וגם הוא שילם לעוררים סכומים מסוימים, אך הדבר לא נעשה.

החלטת בית המשפט

בהתאם לתקנה 93(א) לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה - 1985, היה על בעל התפקיד לבדוק כל תביעת חוב ולהחליט האם לאשרה כולה או חלקה, לדחותה או לדרוש ראיות נוספות בתוך 90 יום מהגעת התביעה לידיו, תוך המצאת החלטה מנומקת לנושה. שופט בית המשפט ציין כי דרישת הנימוק היא לא רק טכנית אלא גם מהותית ונבעה ממעמדו המיוחד של בעל התפקיד, ומאופי ההחלטה - כמעין שיפוטית.

במקרה דנן, בעל התפקיד הודיע לעוררים בדבר החלטתו בתביעתם. ההודעה נמסרה למוסד לביטוח לאומי ועותק נשלח לעוררים. עם זאת, בעל התפקיד לא פעל בהתאם לתקנות כאשר נמנע מנימוק ההחלטה אלא הסתפק בציון סכום התשלום הסופי ביחס לכל אחד מהעוררים ותו לא.

החלטתו של בעל התפקיד לא הייתה מנומקת דיה ולא היה בה כדי להציב תמונה ברורה ומפורטת בדבר שיקוליו והטעמים שהביאו אותו להחליט את אשר החליט. כמו כן, על בעל התפקיד היה לשלוח לעוררים את החלטתו, לא כעותק של מכתב שהיה ממוען למוסד לביטוח לאומי אלא כמסמך בפני עצמו, ולא לחכות לבקשתם שיעביר החלטה זו. אולם, בכך לא היה די להביא לביטול ההחלטה ובית המשפט בחן את ההחלטה בהתאם לראיות ולממצאים שעמדו לפניו, על רקע הנימוקים שפורטו על ידי הצדדים.

דחיית הערר בגין הגשתו באיחור

בית המשפט קיבל את טענת בעל התפקיד לפיה הערר הוגש באיחור ומשכך היה לדחותו. נקבע כי העוררים לא נתנו הסבר משכנע להגשת הערר באיחור ולמעשה כלל לא התייחסו בטיעוניהם למועד קבלת החלטת בעל התפקיד. הם לא הגישו כל בקשה להארכת המועד להגשת הערר, גם לאחר שידעו על טענת בעל התפקיד לפיה הערר הוגש באיחור ואין לקבלו.

רק לאחר בקשת בית המשפט הגישו העוררים הסבר לשיהוי וטענו כי קיבלו את החלטת בעל התפקיד רק לאחר שפנו הם אליו, בניגוד לדרישות תקנות סדר הדין האזרחי. משכך, העוררים ביקשו לקבוע כי מעולם לא הייתה מסירה של ההחלטה על ידי בעל התפקיד. אולם, בית המשפט קבע כי העוררים ידעו אודות מתן ההחלטה לכל המאוחר בתאריך 23/10/07, אך הם נמנעו במופגן מלהתייחס למועד קבלת ההחלטה לידם, אף שנדרשו לעשות כן בהחלטה מפורשת של בית המשפט.

תחת זאת, נקבע כי הם התרכזו בהעלאת טענות כנגד דרך המצאת ההחלטה. בהתנהלות זו של העוררים היה חוסר תום לב שהצדיק את העדפת כלל הידיעה - העובדה שהם ידעו על ההחלטה, על פני כלל ההמצאה - העובדה שההחלטה הומצאה להם בניגוד לתקנות סדר הדין. הערר עצמו הוגש רק ביום 13/12/07, מבלי שצורפה לו כל בקשה להארכת המועד או הסבר מנומק בדבר האיחור, ומשכך, העוררים איחרו את המועד להגשה והחלטת בעל התפקיד הפכה לסופית.

לסיכום, תביעת הערר נדחתה עקב השתהות העוררים בהגשתה. בית המשפט הדגיש את חשיבות ההקפדה על הגשת התביעה במועד, היות והיה בה כדי להשפיע על מצבת החובות של החברה בפירוק, כאשר כל סטייה מהמועד שקבוע בדין הייתה פוגעת בנושים אחרים.